פוסט טראומה ב"צפייה מרחוק"
למרבה הצער, ,"תסמונת דחק פוסט טראומטי" (PTSD), הוא בעיה שכיחה בארצנו. המצב הביטחוני, השירות הצבאי וחוסר השקט התמידי נוכחים כאן תמיד.
אבל אני רוצה לדבר על תופעה שלא כולנו מכירים - פוסט טראומה ב"צפיה מרחוק". אנחנו רגילים לחשוב על פוסט טראומה כמשהו שמעיק על אנשים שהיו נוכחים בחוויה טראומית בעצמם (למשל פיגוע, או הלם קרב), אבל אם לא היינו נוכחים בעצמנו באירוע כזה - אנו יכולים "להידבק" בתחושות. זה יכול לקרות לנו מצפיה בטלוויזיה באירועים (שהרי הכל היום כל כך מצולם ומגיע לכל מסך ולכל טלפון סלולרי בערוצי המדיה הדיגיטליים). וכל אחד מאיתנו יכול להיחשף לחוויה, שתזכיר במידה רבה נוכחות שלנו עצמנו באירוע.
וכך - אפילו אם לא היינו במקום ולא חווינו חוויה טראומטית בעצמנו, ייתכן כי נרגיש את התסמינים - את החרדה, את המחשבות ואת התסמינים הפיסיולוגים. במיוחד כשלא מדובר באירועים היסטוריים רחוקים אלא במציאות עכשווית שמשודרת לנו בחדשות.
אנחנו למעשה עוברים את הטראומה פחות או יותר ביחד עם מי שעובר אותה על המסך. אנחנו נחשפים לסיפורים דרך תמונות וגם דרך שיחה עם קרובי משפחה של הקורבנות, אנחנו מזדהים ומרגישים קרובים - ולאנשים רגישים במיוחד (ומי מאיתנו לא רגיש במצבים כאלו?) עשויים לחוות את האירועים בצורה קשה ויהיה לנו קשה להתנתק מהמחשבות על כך.
מעבר לכך - מחקרים הראו שגם אם לא צפינו באירוע, אלא רק שוחחנו על כך עם חברים, אנו עשויים לפתח רגשות שליליים ותחושות מועקה וחרדה.
אז נכון - כנראה שאי אפשר להשוות את הקשיים של הצופה בטלוויזיה עם ההתמודדות של אדם שעבר טראומה וסובל מתחושות פוסט טראומטיות, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להמעיט בתחושות וברגשות האלה. במיוחד כשניתן לשוחח עליהן ולטפל. אשמח לספר לכם על הכלים שמציע הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי לעבד את התחושות, להבין אותן ולדעת להתמודד איתן.
